ביום רביעי ליל ט"ז סיון פרשת בהעלותך התקיים שיעור לצעירים מבאר שבע במעונו של מורינו הרב שליט"א.
לפניכם תקציר מהנושאים שהוזכרו במהלך השיעור:
כל הצדיקים חטפו אותם, גם הרב'ה היה חטוף. היה ויכוח בין יוסף לאחים על הירושה, יוסף טען שיש שנים-עשר אחים, ואילו האחים טענו שיש רק שמונה אחים, ואילו בני השפחות לא נחשבים.
צריך ללמוד את הרמב"ם. נפתלי היה קופץ בשניה אחת מירושלים למצרים - מהלך 8 ימים, משום ששכחו להביא את שטר המכירה, ועשיו לא הסכים שיקברו את יעקב. באושא עשו הרבה תקנות; שבעל יורש ומוציא מהלקוחות, ולכן חושים בן דן לא הבין למה לא קוברים את הסבא, הוא הכה את עשיו וראשו התגלגל למערה. לבן התפלל שעשיו יקבר בהר הגלעד. אדם צריך לנסוע כל יום למערת המכפלה. יצחק ידע שעשיו רוצח, הוא גנב את הבגדים לנמרוד.
"עד לבֹא חמת" מתרגם האונקלוס עד אנטוכיא, יש אפמיא עליונה ואפמיא תחתונה ("וירד הגבול משפם". תרגום: "וייחות תחומא מאפמיא"). אחד עזב את פומבדיתא - מיד מת. כתוב שאחד נפטר ורצה אחיו לרדת מא"י ליבם את אשתו, אמר לו רבו: ברוך המקום שהרגו; מי שיוצא לחו"ל נושא כותית. הגמרא אומרת עד היכן היו הישיבות אחד אומר עד אפמיא העליונה, ואחד אומר עד אפמיא התחתונה.
רבי זירא זכה להיכנס לתוך האש כי זרקו עליו אתרוגים, כמו המעשה שאחד חלם את הפסוק "כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך…" והמושל אמר להם: "אני אבדוק אם אתם יהודים ע"י שאזרוק אתכם לאש ונראה אם לא תשרפו כמו דניאל", ואותו אחד שראה בחלומו את הפסוק "כי תעבור…" נכנס לאש.
שמואל נולד עם השם המפורש, כי אביו קפץ עם השם המפורש לביתו. רבי עיליש נפל בשבי, יום אחד שמע קול עורב, היה איתו אדם שמבין שפת עופות, ושאלו רבי עיליש מה אומר העורב, אמר לו: העורב קורא 'עיליש ברח', דהיינו שעליו לברוח מהכלא.
שמואל היה תמיד מזכה אלמנה אחת בבית הדין. אחרי שנפטר, מילא רב יהודה את מקומו ולא זיכה אותה, אמרה לו האשה: שמואל תמיד היה מזכה אותי. שאלה רב יהודה: איך היה נראה שמואל? תיארה לו האשה שהיה שמן וגוץ עם שיניים שיוצאות, במראה מאוד מכוער, כששמעה רב יהודה נתן בה עיניו ועשאה גל של עצמות. אדם צריך לומר רק שבחים לאשתו, לומר לה: אנחנו זוג אחד! אנחנו הכי מתאימים.
אלדד ומידד אמרו "משה מת יהושע מכניס", ומרים נבהלה מיד. יש פיוטים על גילהּ של יוכבד שהיא חיה מעל 250 שנה, ומשה רבינו בטרם הכניסה לארץ (קודם פטירתו) ניחם את אימו על פטירתם של מרים ואהרן וכן על פטירת עצמו שאמורה להתקיים בז' באדר.
מרים צעקה על אביה שגירש את אמה יוכבד, ואמרה לו שגזרתו קשה מגזרת פרעה, כי פרעה גזר על הזכרים ואילו הוא גוזר על הנקבות, ובזמן שגרשה התחתנה עם אליצפן בן פרנך ונולדו להם אלדד ומידד. אלדד ומידד חזרו בגלגול כמובא בחגיגה, והם היו אילמים והיו יושבים בישיבתו של רבי בשורה הראשונה ועושים תנועות שהם מבינים את הכל. רבי התפלל שידברו, והתברר שהם יודעים את הכל והיו אילמים כי היה אסור לומר את הנבואה.
"פה אל פה אדבר בו" - הפה של משה זה הפה של ה'. אליהו הנביא רצה את הפה של משה. אדם נוסע לאומן - הוא יכול להאריך את החיים של השני. בשבוע הבא יקראו על המרגלים נשיאי ה' שלא רצו להיכנס בלי משה רבינו והם רצו להרוג את יהושע, כי שמעו "משה מת ויהושע מכניס", וזה "כד חזי משה ענוותנותיה דיהושע", שהוא זכה לקבל את אות ה' של שרה, זה הי' שנלקחה משרה לפני שקיבלה את הבשורה על יצחק, וזה מה שכתוב ששרה צחקה ובאמת לא צחקה כלל אלא בכתה על שלא רוצה לחזור לתאווה הנוראה הזו, כי אם מביאים ילד שלא בקדושה הוא מוריד את הפאות.
כשהיינו בשפרעם, הערבי אמר לי שפירוש המילה היא "שופרא דעם" ולכן ראשי הציונות קנו שם דירות כדי לשמר את מקום הסנהדרין, באושא גם היה מושב הסנהדרין ותיקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות, וכן תיקנו שיש לבת "עישור נכסים" (ממון שנוטלת בת שאינה יורשת את אביה, מנכסי הירושה של אביה, לצורך פרנסתה ונדונייתה), ויוצא שהבנות מקבלות יותר מהבנים במקרה שיש עשרה בנות.
אלדד ומידד מתנבאי"ם זה ראשי תיבות מ'שה ת'נוח נ'פשו ב'גן א'לֹקים י'הושע מ'כניס, ובאמת משה לא מת כי משה חי לעולם! לכן לא רצו להיכנס לארץ ורצו להרוג את יהושע.
יהושע הזיז את השמש, וכן משה במלחמת עמלק, וכן כשכתב ארבע מאות ספרי תורה. "וילכו", "ויבואו", שהלכו בצרה וחזרו בצרה, כי ידעו שלא יכנסו לארץ. הם אמרו שהכל אבוד. ועל זה קרח חלק על משה שידע שהם יחטאו: ' 'א"כ למה שלחת אותם'? אבל משה אמר אם מבקשים - אני חייב לעשות מה שמבקשים. ואז נגזר חורבן בית ראשון ושני, ועכשיו אנחנו מתקנים את זה, ונזכה לגאולה השלמה בב"א!